אנחנו גוללים בפיד, העיניים מרפרפות, ולפעמים, משהו פשוט מרגיש… לא לגמרי נכון. זו לא תחושת בטן מיסטית, אלא תחילתה של אוריינות חזותית חדשה, כזו שדורשת עין בוחנת ולב חשדן בממלכה הוירטואלית שבה גם הריאליזם יכול להיות אשליה מחושבת. מודלי הדיפוזיה יוצרים תמונות מרשימות מפרומפטים, אבל אין להם הבנה אמיתית. זה כמו ללמוד שפה חדשה רק בשינון מילים בלי לדעת דקדוק או רוח. הם מחקים את המראה, אבל שוכחים את התוכן, ולכן לפעמים התוצאה נראית מלאכותית.
1. שימו לב לחוקי פיזיקה בסיסיים שחסרים בתמונה
אחד הסימנים הברורים ביותר לכך שמשהו אינו כשורה בתמונה הוא כאשר חוקי הפיזיקה הבסיסיים מחליטים לקחת יום חופש. בינה מלאכותית, למרות יכולותיה המרשימות, עדיין נאבקת עם ההבנה האינטואיטיבית של עולמנו הפיזיקלי.
- שימו לב למשחקי האור והצל: האם הצללים נופלים בכיוון הגיוני ביחס למקור האור הנראה (או המרומז)? האם ישנם צללים מרובים מכיוונים שונים ללא סיבה נראית לעין, כאילו השמש החליטה להשתגע ולזרוח מכמה זוויות בו-זמנית? האם הצל עצמו נראה טבעי במרקמו ובצורתו, או שהוא נראה "מודבק" על המשטח? השתקפויות הן בוגדניות במיוחד.
- בדקו מראות, שלוליות, משטחים מבריקים. האם ההשתקפות מראה את מה שאמור להשתקף? לפעמים, כמו באותו מקרה מפורסם, אדם הלובש חולצה קצרה ישתקף במראה כשהוא לובש חולצה ארוכה – קסם אופנתי ששמור כנראה רק לעולמות ה-AI.
- גם הפרספקטיבה עלולה להסגיר את הזיוף. האם קווים אמורים להתכנס באופק אך נשארים מקבילים בעקשנות? האם אובייקטים רחוקים נראים גדולים מדי, או שאובייקטים קרובים מעוותים בצורה לא טבעית? גרמי מדרגות המובילים לשום מקום, כפי שצויין גם במחקר המקורי, הם דוגמה קלאסית למבנים שנראים כאילו נלקחו מחלום סוריאליסטי של אשר, שבהם כוח המשיכה הוא רק המלצה.
2. חפשו את סימני הגוף האנושי הלא טבעיים
הגוף האנושי הוא יצירת מופת של מורכבות וא-סימטריה טבעית, משהו שהבינה המלאכותית עדיין מתקשה לחקות בשלמות. נקודת התורפה הקלאסית הן הידיים. גם כשה-AI מצליח ליצור את מספר האצבעות הנכון (וזה לא תמיד המצב!),
חפשו את הפרטים הקטנים:
- האם האצבעות בעלות עובי אחיד מדי או אורך לא פרופורציונלי? האם המפרקים נראים במקומות הנכונים, או שהיד נראית כאילו יצאה ממכונת פסטה? המעבר בין האצבעות לכף היד, הציפורניים, מרקם העור – כל אלה יכולים להיראות מעט מוזרים.
- כפות רגליים, אוזניים (עם המבנה הסחוסי המורכב שלהן), וצוואר באורך לא טבעי הם אזורים נוספים ששווה לבדוק.
- והעיניים? הן אולי "החלונות לנשמה", אבל בתמונות AI, הן יכולות להיות חלונות לנשמה סינתטית. חפשו אישונים שאינם עגולים לחלוטין, אי-סימטריה בגודל או בצבע בין שתי העיניים, ברק זכוכיתי מדי, או מבט ריק וחסר עומק שנופל ל"עמק המוזר" – הנקודה הזו שבה משהו כמעט אנושי, אבל לא לגמרי, וזה בדיוק מה שמטריד.
- שימו לב גם לדמויות ברקע; לעיתים קרובות ה-AI משקיע פחות "אנרגיה חישובית" בפרטים השוליים, והעיוותים האנטומיים שם עלולים להיות ברורים יותר. כמובן, חשוב לזכור שגם בטבע קיים מגוון אדיר, ולא כל אנומליה היא הוכחה לזיוף, אך הצטברות של פרטים מוזרים צריכה להדליק נורה אדומה.
3. החפצים מספרים סיפור (שגוי?)
בעוד הגוף האנושי מהווה אתגר אחד, האינטראקציה בין בני אדם לחפצים, והחפצים עצמם, פותחים פתח לשורה נוספת של טעויות סינתטיות. כלי העבודה הללו, יוצרי התמונות, אינם "מבינים" באמת כיצד דברים פועלים במציאות. הם מחקים צורה, לא תפקוד.
- התבוננו בחפצים יומיומיים בתמונה: האם הם נראים הגיוניים? האם הידית של הספל מאפשרת אחיזה? האם הכפתורים על החולצה תואמים לחורים? רצועות של תיק גב עלולות להיראות כאילו הן מתמזגות עם הבד של החולצה בצורה שלא תאפשר לתיק להישאר על הכתפיים.
- טקסט הוא אזור בעייתי נוסף. גם כשהוא קריא (וזה שיפור!), ה-AI עלול לטעות באיות, להמציא מילים, או ליצור טקסט שנראה כמו ג'יבריש מסוגנן או כמו לוגו של מותג שקיים רק במציאות חלופית.
- האינטראקציה עצמה בין אדם לחפץ היא מכרה זהב לרמזים. האם האדם אוחז בכלי בצורה נכונה? האם האצבעות ממוקמות הגיונית על כלי נגינה? כיצד האדם יושב על כיסא או שוכב על מיטה? הדוגמה של היד השקועה בתוך המבורגר היא קיצונית, אך אי-סבירויות עדינות יותר קיימות בשפע.
סצנות מורכבות עם הרבה חפצים ואנשים מגדילות את הסיכוי שה-AI יפספס באחד הפרטים הקטנים, ויחשוף בטעות את טבעו המלאכותי.
4. חפשו את השלמות המוגזמת
לפעמים, מה שמסגיר תמונת AI הוא לא פגם בוטה, אלא דווקא השלמות המוגזמת שלה, או סגנון ויזואלי מסוים שמרגיש מלאכותי. חפשו את ה"AI Sheen", אותו ברק אחיד, כמעט פלסטי או שמנוני, שמופיע לעיתים קרובות על עור הפנים, כאילו הדמות עברה ריטוש אינטנסיבי במיוחד. העור עשוי להיות חלק מדי, נטול פגמים טבעיים, נקבוביות או וריאציות עדינות בגוון.
האם הצבעים בתמונה רוויים מדי, או שיש גוון אדמדם לא טבעי ששולט בסצנה? האם התאורה דרמטית וקולנועית באופן מוגזם, כזו שרואים בדרך כלל בפרסומות יוקרה או בסרטים הוליוודיים, אך לא בצילום יומיומי? לעיתים ה-AI מייצר רמת פירוט היפר-ריאליסטית באזורים מסוימים, בעוד שאזורים אחרים נראים מטושטשים או חסרי פרטים באופן מוזר, חוסר עקביות שמסגיר את התהליך המלאכותי.
גם רקעים יכולים להיות חשודים: האם הרקע נראה כמו קולאז' של סצנות שונות שלא לגמרי מתחברות? האם הוא מפורט מדי או אחיד מדי? האסתטיקה ה"מושלמת מדי", זו שמזכירה אינסוף פילטרים באינסטגרם על סטרואידים, יכולה להיות סימן לכך שהמציאות המוצגת אינה אלא יצירה דיגיטלית מחושבת.
5. השתמשו בהיגיון בריא
מעבר לפיזיקה, לאנטומיה ולסגנון, אחד הכלים החזקים ביותר שברשותנו לזיהוי זיופי AI הוא פשוט… ידע העולם וההיגיון הבריא שלנו. בינה מלאכותית חסרה את ההבנה העמוקה של הקשרים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים שמעצבים את עולמנו.
היא יכולה ליצור תמונה של מרטין לותר קינג ג'וניור מחזיק אייפון, אך כל מי שמכיר קצת היסטוריה יזהה מיד את האנכרוניזם הבוטה. היא יכולה ליצור תמונה של דמות ציבורית עושה או אומרת משהו שמנוגד לחלוטין לאופייה ולאמונותיה המוכרות (כמו הדוגמה של טיילור סוויפט בתחפושת דוד סם התומכת בטראמפ), אך ההקשר החיצוני שלנו יפעיל מיד את מנגנוני הספקנות.
האם הסיטואציה המתוארת בתמונה פשוט לא סבירה בעליל? האם היא מתארת אירוע שהיה אמור לייצר כותרות ענק, אך עליו שוררת דממה תקשורתית? חוסר הרגישות התרבותית יכול גם הוא להסגיר את ה-AI. הדוגמה שהוזכרה במקור, של אנשי עסקים יפנים מתחבקים במשרד – סיטואציה שאינה מקובלת במסגרת עסקית ביפן – מדגימה כיצד ניואנסים תרבותיים עדינים, שה-AI לא "מבין", יכולים לחשוף את הזיוף. שאלו את עצמכם: "האם זה הגיוני בעולם שאני מכיר?". לעיתים קרובות, התשובה לשאלה הפשוטה הזו היא כלי הזיהוי היעיל ביותר.
המסע לזיהוי תמונות שנוצרו על ידי בינה מלאכותית הוא מסע מתמשך, מרוץ חימוש טכנולוגי שבו כלי היצירה משתכללים במקביל לניסיונות לפתח כלי זיהוי. אין כיום שיטת קסם אחת שתבטיח זיהוי ודאי במאה אחוז מהמקרים. המפתח טמון בשילוב של התבוננות חדה בפרטים – החל מחוקי הפיזיקה וכלה בניואנסים תרבותיים – יחד עם חשיבה ביקורתית, הטלת ספק בריאה, ובדיקת ההקשר שבו התמונה מופיעה. עלינו לאמן את העיניים ואת המוח להפוך לבלשים דיגיטליים, סקרנים וחשדנים, המנווטים בנוף החזותי המורכב של ימינו, שבו הגבול בין האמיתי למלאכותי הולך ומיטשטש.